המאכלים עליהם גדלנו, הם למעשה הדיאטה הראשונה שלנו. צורת האכילה שנטמעה בנו בילדתנו, חוזרת על עצמה בחיינו הבוגרים. זו למעשה הדיאטה הבסיסית שקובעת עבורנו את התפריט היומי, כמבוגרים. בילדותנו, תוכנתנו לצורת אכילה מסוימת ואנו כבולים אליה, למרות שאנו יודעים ומבינים שאכילה זו לא תמיד עומדת בקריטריונים של התזונה הטבעית המתאימה לגוף ולנפש. תפריט התזונה בילדות, בד"כ כולל מאכלים עתירים בסוכר לבן ופחמימות ריקות, מכילים חומרים מלאכותיים, דלים בערכי תזונה חיוניים ורווים בשומן ובחלבונים מן החי. מאכלים אלו, נחשבים למאכלים מזיקים ביותר לבריאות.
לחץ כאן לקרוא על מאכלים שאינם נכללים בתזונה הטבעית
תפריט זה מילדות, שימש עבורנו מעין משענת רגשית. תחליף לאהבה, לקשר ודרך להתגבר ולהעלים כאבים ותסכולים. משענת רגשית זו, הינה דמיונית ושקרית ואינה אלא משענת קנה רצוץ. בכוחה לחולל נזקים בריאותיים ולגרום לתנודות במצב הרוח ועל ידי כך להחליש ולהתיש את המערכת הרגשית והגופנית.
כבוגרים יש לנו את זכות הבחירה והיכולת להבין שכוונת ההורים הייתה טובה ביסודה, הם עשו מה שידעו ויכלו. כיום זה הזמן להתיר את השלשלאות הכובלות אותנו ל"תפריט של אמא ואבא" ולעשות בחירות תזונתיות משופרות, שבזכותן נוכל להנחיל גם לילדנו בריאות גופנית ונפשית טובה, איתנה ויציבה יותר.
זהו תיקון שורשי מאד, עמוק ויסודי. אמנם הוא אינו קל, אך אפשרי גם אפשרי. הכוחות לבצעו אצורים במערכת של כולנו כל הזמן, אך יש לעמול על מנת להנגיש אותם. כמו שאומרת המורה הרוחנית ימימה זצ"ל: "יש לי הזכות לעצור את השלשלאות הכובלות ולהוסיף עוד חוליה של זהב בשרשרת של טוב"
אני יכולה להעיד שאחד מהקשיים העיקריים שלקוחתי מביעים, כאשר הם מתבקשים לשנות את התזונה שלהם במגמה להתגבר על ליקוי בריאותי זה או אחר, הוא הקושי לוותר על ה"מאכלים של אמא". זה מאפיין את כל קשת הגילאים ולא משנה עד כמה חומרת המחלה תובעת הימנעות מאותם מאכלים.
מידי יום אני שומעת משפטים כמו: ״אז מה אעשה בארוחת שבת אצל ההורים? בחגים? באירועים משפחתיים?״, ״איך אוותר על עוגת השמרים של סבתא?״, ״מה עם החלה והיין בקידוש?״, ״אני לא מאמין/ה שאצליח בלי מרק העוף של אמא״, ״בלי התבשילים של אמא שלי לא אצליח להתמיד״ ועוד ועוד. חקוק בנו זיכרון נוסטלגי למאכלים הללו, הם מזכירים לנו את הזמנים בהם בלינו עם משפחה אהובה, את החגים שחגגנו יחד, את האירועים המשמחים, שבהם המאכלים הללו היו נוכחים, או אפילו היוו בהם את החלק המרכזי. הם גם קשורים למערכת תגמול רגשית שהורגלנו לה: התנהגת יפה, עזרת לאמא, קבלת ציון טוב בבחינה, התאמצת מאד, התאכזבת, לא הצלחת, נפגעת, עבדת קשה – אז מגיע לך פיצוי, מותר לך לחגוג.
"נצא לאכול גלידה", "נזמין לך פיצה", "אפיתי לך את העוגה האהובה עליך", "הנה לך החטיפים האהובים שלך", "בוא/י לביקור ואכין לך ארוחה טובה", אנו מדברים על המאכלים הללו בערגה ובגעגועים, כמהים לטעמם, לא שוכחים את העונג שהסבו לנו, ואנו נשארים נאמנים להם כמו לחברי ילדות. אנו כבר כל כך מאוהבים בהם, עד כדי כך שאנו מנהלים איתם מעין רומן בסתר. חושבים עליהם במשך היום, רצים הביתה מהעבודה כדי להיות איתם, מארגנים מפגשים סודיים עמם וכשהם לא בהישג יד, אנו חשים בחסרונם ומתגעגעים אליהם.
הנושא שעליו עלינו לתת עליו את הדעת, הוא מה קורה שעתיים לאחר האכילה הזו. כאשר רמת הסוכר בדם יורדת אנו מדוכאים, חלשים, מתוסכלים, עצובים ומאוכזבים עוד יותר ממה שהיינו לפניה. אז גוברת הנטייה לאכול את אותם מאכלים שוב, והפעם בכמות גדולה יותר, על מנת להעלים את הרגשות הקשים שצפים וחוזר חלילה. התוצאה לא מאחרת לבוא – אנו נתונים למצבי רוח קיצוניים – מ"היי" ל"דאון" במשך יממה אחת. התנודות הללו מקשות על התפקוד היומי. הן משפיעות לרעה על שיקול הדעת, על חדות החשיבה, על היחסים עם עמיתים לעבודה, על קשרים עם בני משפחה וחברים ועל אספקת אנרגיה זמינה לביצוע המטלות היומיות. ובל נשכח את הנזקים הבריאותיים העתידיים שהם יוצרים.
טבעי שקשה מאד להיפרד מהרגלים, בטח מהרגלי אכילה ובטח מהרגלי האכילה מושרשים שאליהם אנו מורגלים מילדות אך זה בר ביצוע. אין הכוונה שיש צורך לנפץ הכל ולהוציא את כל התפריט מהדיאטה שלנו. ניתן לשפר לתפריט טוב ובריא יותר.
ימימה: "להעמיד את ההורים על מקומם, לזמנם דרך לבנו המבין והאוהב"
עתה, בתור בוגרים בעלי יכולת בחירה ובעלי הבנה פנימית, אנו מבינים שהנעשה בזמן עבר אינו תקף להיום. להעמיד את ההורים על מקומם – מהפן החיובי כמובן, לא להאשים אותם, לא לבקר, שכן היו מלאי כוונות טובות ועשו מה שיכלו. את הטוב שרצו לעשות לקחת ולהמשיכו.
ימימה: "למשוך חוטי זהב מילדות"
להכיר ולהוקיר את הטוב הזה – את הכוונה הטובה, הדאגה, האהבה, המסירות, ההגנה שהם רצו להעניק לנו ומשם להתחיל לתקן.
ימימה: "כי הורה נשאר הורה גם אם הוא ילדותי מאד"
לא חשוב עד כמה ילדותי היה, תמיד הוא היה הורה הרוצה בטובת ילדו.
עתה אנו מסוגלים להפריד את זמן הילדות לזמן הבגרות. התמודדות עם מצבים רגשיים באמצעות אוכל הנה נחלת העבר בלבד, אינה שייכת לזמן העכשווי שתיקונו כל כך נחוץ ליצירת עתיד בריאותי ורגשי טוב יותר. את העבר לא מרפאים על ידי הישאבות ואחיזה בו. אנו כבר לא ילדים שזקוקים לממתק על התנהגות טובה או כדרך להעלמת כאב. היום כבר אין אנו זקוקים למשענות חיצוניות לתמוך ולקבוע את הפרופיל הרגשי שלנו, שכן אנו יכולים להעניק לעצמנו את כל מה שאנו זקוקים לו.
ימימה: "והנה הכרה ליש בתוכך, בטוב והוא בפנים ז"א בתוכך"
אז לא נתרפק על תזונת הילדות שלנו ונמצא בה נחמה. מה שהיה בעבר הינו אך בבחינת כלי שרת להתייחסות מדויקת ומתוקנת יותר להווה – למציאות העכשווית.
אם יש געגוע לאמא ואבא, סבא וסבתא, אתם יכולים ליצור עימם קשר אמיתי ללא התיווך של האוכל.
תיקון שורשי זה של מאכלי ילדות יביא להתחדשות מבראשית!
חדש, חדש ונתחדש.