השמחה כהזנה קיומית

״ושמחת בחגך והיית אך שמח״

המורה הרוחנית ימימה אביטל זצ"ל מלמדת אותנו מהי השמחה:

שמחה אינה עליצות
שמחה היא השמחה להיות בפשטות, בישרות
שמחה היא קבלה
היא ראית היש הקיים המתאפשר בעכשווי

 שמחה היא ההודיה על הדיוק הקטן היחסי
שמחה באה מאמת
המאירה את הלב

שמחה היא ממתנות החיים
מתנות קטנות, חבויות משמחות ומרחיבות את הלב.

ותמיד נזכור כי גם
לצד האי וודאות, החשש, הכאב
ישנה השמחה
השמחה הקיומית
"השמחה להיות"

(ימימה)

נשלח ע"י אושרה וייספילר – עין טובה

אנו חיים בעידן שבו התודעה שלנו נמצאת בצריכה מתמדת. אנו מזינים את הגוף בקפאין, במזון מהיר ובעודף גירויים, ובמקביל מזינים את המחשבה בחדשות, בהשוואות אינסופיות וברדיפה אחר הישגים חיצוניים. אולם, למרות שפע החומר והאפשרויות, רבים מאיתנו חווים תחושה של "רעב נפשי" – עייפות כרונית, שחיקה, וריקנות שאינה קשורה כלל למצבו הפיזי של הגוף.

כאן בדיוק מציעה לנו משנתה של ימימה אביטל מהפך תודעתי מרתק. דרך החיבור אל הפסוק המקראי מספר דברים:

ימימה מלמדת אותנו מחדש מהי מהותה האמיתית של השמחה. בניגוד לתפיסה החיצונית המזהה שמחה עם עליצות רעשנית או היעדר קשיים, היא מגדירה את השמחה כהזנה קיומית בסיסית וחיונית לנפש האדם – בדיוק כפי שהגוף אינו יכול להתקיים ללא מזון ומים.

שמחה כהוויה פשוטה וישרה (ולא עליצות חיצונית)

התרבות המודרנית מקדשת את העליצות – הרעש, ההתרגשויות הזמניות והניצוצות החיצוניים. אולם ימימה מלמדת ש"שמחה אינה עליצות".

עליצות היא מצב רוח זמני ותלוי-דבר, לעיתים קרובות מאולץ או חיצוני. כדי להבין זאת לעומק, אפשר להסתכל על ההשוואה לעולם התזונה הגשמי: אכילת סוכר פשוט או מזון מעובד ומלא סוכר מעניקה לגוף "זץ" אנרגיה מהיר ומלאכותי, אך מיד לאחריו מגיעה צניחה חדה, והגוף נותר מותש, רעב ועייף יותר מקודם. באופן דומה, העליצות החיצונית פועלת כמו סוכר נפשי ריק – היא מלהיבה לרגע, אך מיד לאחריו מגיעה נפילה, והנפש נותרת רעבה, מותשת ומרוקנת.

לעומת זאת, השמחה הימימיאת היא מצב תודעתי פנימי. היא נובעת מהיכולת להיות "בפשטות, בישרות" – כלומר, ללא התחכויות, ללא מסכות וללא הצורך להוכיח דבר. זוהי נוכחות נקייה ושקטה של האדם עם עצמו ועם מה שיש לו ברגע הזה, המשמשת כחמצן הנקי ביותר שהנפש יכולה לקבל.

ראיית ה"יש" כלחם חוק יומי

המנגנון האנושי האוטומטי נוטה תמיד אל החסר: מה עוד לא הספקתי? מה חסר לי? מה טעון תיקון בעצמי או בעולם? תודעת החֶסֶר הזו מתפקדת כתזונה רעילה המכווצת את הלב ומייצרת חרדה.

השמחה הימימיאת פועלת כמשנה-סדורים תודעתי הקובע כי שמחה היא קבלה והיא ראית היש הקיים המתאפשר בעכשווי. כאשר אדם עוצר לרגע את המרוץ, נושם את המציאות הנוכחית ומכיר במה שיש לו כאן ועכשיו – הלב מקבל מנה גדושה של תזונה מזינה. זו אינה הדחקה של הקשיים, אלא בחירה מודעת להזין את הנפש במלאות במקום בריקנות.

ה"דיוק הקטן" ואמת המאירה את הלב

הזנה רוחנית אינה דורשת אירועים גרנדיוזיים או חגיגות ענק. ימימה מפנה את מבטנו אל "ההודיה על הדיוק הקטן היחסי". ההבנה שכל דבר בחיינו מנוהל ומדויק עבורנו בדיוק למידה הנכונה לנו.

כאשר האדם שם לב לפרטים הקטנים והמדויקים של היום-יום – מילה טובה, קרן שמש של בוקר, או השגחה שקטה – הוא פוגש את האמת הפנימית שלו. אמת זו אינה מושפעת מרעשי הרקע של העולם, וכשהיא פוגשת את הלב – היא מדליקה בו אש שקטה ומאירה, המפיחה חיים חדשים בכל הגוף והנפש.

מבחנה האמיתי של תזונה הוא ביכולת שלה להחזיק את האדם גם בזמנים קשים. אחת הנקודות העמוקות והמרפאות ביותר בכתבי ימימה היא ההכרה בכך ש:

"גם לצד האי וודאות, החשש, הכאב – ישנה השמחה, השמחה הקיומית: השמחה להיות"

בזמנים של משבר, אובדן דרך או כאב פיזי ונפשי, הנפש נוטה להינעל ולהרגיש מנותקת. במצבים אלו, הדרישה ל"שמחה עליזה" היא אלימות כלפי הנפש. אולם השמחה הקיומית אינה דורשת היא מציעה עוגן עמוק בהרבה. עצם היותנו חלק מהבריאה, עצם העובדה שאנחנו כאן, נושמים וקיימים – מהווה תשתית של חיות ששום משבר חיצוני אינו יכול למחוק.

החיבור הזה אל "השמחה להיות" מעניק לנפש תזונה מצילת חיים ותקווה פנימית צלולה ברגעים האפלים ביותר שלה.

תוכן זה מזמין כל אחד ואחת מאיתנו לעשות שינוי פרדיגמה עמוק – להפסיק לחפש את השמחה באירועים חיצוניים חולפים, ולהתחיל לראות בה את המזון היומיומי של הנשמה.

בפשטות, בהודיה על הדיוק הקטן, בקבלה של הרגע כפי שהוא, ואפילו בתוך חיבוק של הכאב יחד עם התקווה – אנו מעניקים לנפשנו את הדלק הקיומי האמיתי שבלעדיו אי אפשר לצעוד קדימה בדרך החיים.

שלא נפסיק לשמוח – אמן!