תוכן המאמר, וכן הציטוטים הנלווים אליו נסמך על החומר של ימימה. ימימה אביטל ז"צל מורה רוחנית דגולה, שהותירה אחריה מאגר רוחני עשיר. את הידע ,שעבר דרכה, היא כינתה בשם "חלקים" ו"חלקיקים" והעבירה אותו בע"פ לתלמידיה הרבים, שכתבו וערכו אותו. עד היום ידע זה ממשיך להכות גלים ומשמש המונים לתיקון המידות והנפש.
הציטוטים המופיעים במאמר נלקחו מתוך החלקים.
כיצד נתמיד בתיקון הרגלי האכילה שלנו?
"לא לעצור את תנועת השינוי המתמדת בעבור מרכיב אחד מיותר !"
הרצון לשינוי הרגלים, להתקדמות ולצמיחה טבוע בנו והנו חלק מתנועת החיים הבלתי פוסקת, אשר חותרת להניע את מהלך החיים הלאה – לנוע ממקום אחד לעבר מקום חדש. אנו מונעים על ידי עולם פנימי של שאיפות, של הצבת יעדים ויצירת שינויים, שיהיו בעבורנו בבחינת פוטנציאל לצמיחה ולגדילה. אנו נמצאים בתנועת שינוי מתמדת במגמה לשפר את המראה ולהיראות טוב יותר, להרגיש טוב יותר, להיות בריאים יותר, להתחבר לשפע רב יותר, לאכול בריא, ועוד ועוד. למרות זאת, מבחן המציאות מראה, שתהליך השינוי אינו קל וישים, כמו שהיינו רוצים, ומקווים. אנו פועלים לקראת בנייה של הרגל חדש זה או אחר. כל עוד אנו מצליחים בתהליך, אנו נחושים להמשיך במרץ להשגת היעד, אך כאשר מועדים וסוטים מהדרך, אנו נוטים לשפוט ולבקר את עצמנו. השיפוט והביקורת מתסכלים, מייאשים ומביאים לנטישת התהליך. וכך שוב חוזרים להרגל הישן, שהולך ומתחזק, וחוזר חלילה.
"ובעבור החלק שאינו זורם חושבים שהכל לא נמצא בזרימה, עוצרים כל החלק כולו של המבנה בעבור חלק חוסם – זו טעות בתפיסה"
במאמר זה, אני רוצה להציע כלים רוחניים שנסמכים על הידע שהעבירה מימה אביטל, אשר יכולים להוות כלי עזר אופרטיביים לעזור לנו להתמיד בתהליך השינוי. הכלים הללו מציעים לאמץ נקודת מבט והתייחסות שונה על "זמני הירידה" ועל התחושות הקשות הבאות בעקבותיה בתהליך השינוי. זה אומר, לקבל את "הירידה" ללא שיפוט ביקורת והלקאה עצמית. לגדור את הירידה ואת התחושות שנלוות אליה בגדר – לתחום אותם על מנת שלא ישתלטו על כל המערכת, ולהמשיך הלאה בתהליך.
"…נפלת? קומי.."
כך גם לגבי שינויים בהרגלי אכילה. רובנו רוצים לשנות הרגלי אכילה על מנת להיטיב עם בריאותנו הגופנית והנפשית. בכולנו טבוע הידע הפנימי על ההשפעה הרבה והישירה, שיש למזון על הבריאות ועל יתר כל רבדי החיים. במיוחד, בימים אלו כאשר קצב החיים התובעני ההישגי והמהיר שמכתיב כל כך הרבה מחויבויות וכל כך מנוגד ומרוחק מקצב החיים הטבעי של האדם, מביא אותנו לצריכת מזון קלוקל, ירוד, מהיר, מתועש ומזיק, שאינו מותאם למבנה האנטומי והפיזיולוגי של גוף האדם. מצב שניתן לראות בו כאחד הגורמים הראשיים לבריאות גופנית ונפשית לקויה.
מעידות וחריגות מתהליכי שינוי הרגלים, הינן חלק אינטגרלי ממנו. תהליך השינוי אורך זמן והנו רצוף עליות וירידות – פעם למעלה ופעם למטה וחוזר חלילה. אי אפשר להתקדם מבלי לסגת, לא תתכן עלייה בלי הירידה – הירידה נחוצה לחיזוק ולהמשכת התהליך. על מנת שמשהו יעלה ויתקדם משהו אחר צריך לרדת. כמו בטבע יש פריחה וקמילה, לבלוב ושלכת, אור וחושך, שקט וסערה, גאות ושפל ועוד…
"… האור מגיע לאחר החושך, הגשם לאחר השרב, הגילוי מתאפשר בזכות ההיעדר – היה סלחני לגביו.."
ליקוטי מוהר"ן
"…יש והמבנה מתארגן, מתחזק, מתבהר, מעמיק ומתחיל להיות יציב ,פרט לחלקים ממנו שאינם מאפשרים לו המשך חזק…"
מבחן המציאות מראה שהירידה מביאה איתה, שיפוט וביקורת פנימיים. זו הלקאה עצמית אשר מדללת כוחות, מורידה מוטיבציה, יוצרת תחושה של כישלון, שכל מה שכבר נבנה, נעצר ונהרס, של איבוד שליטה, ומטילה בנו ספקות ביכולת שלנו להמשיך בדרך – ואז חוזרים להרגל הישן, מחזקים אותו, ויוצרים מעגל שקשה לצאת ממנו.
השיפוט העצמי הזה, מקורו בילדות , והוא טבוע בנו כל כך עמוק עד שהפך לחלק מהקיום שלנו. זה מה שלימדו אותנו בתור ילדים, כך גדלנו, ולזה אנו מורגלים. קיימת בנו, אשליה דמיונית, שקרית שהפניית אצבע מאשימה כלפי עצמנו תקדם אותנו ותצייד אותנו בכוחות חדשים להמשיך בתהליך. אך למעשה, השיפוט וההלקאה דווקא מרחקים אותנו מהשגת יעדנו, הם מחזקים את החולשות, מרוקנים ומדללים את הכוחות, הנדרשים להמשך התהליך. אנו נותרים מיואשים ומאוכזבים, וזקוקים לאנרגיה נוספת כדי להתקדם בתהליך וכדי להתגבר על ה"ירידה על עצמנו".
" את מנסה לבנות תמיד אך בבנייה טמון חלק שתפרקי, הנה חלק נכון והנה חלק מבשר ירידה. השתלטות לירידה חוזרת. נסי לא לכעוס על עצמך לתת במקומן נתינה אמתית כלפי עצמך"
אז מה עושים?
מקבלים – "לקבל את עצמי בחולשתי" "לקבל את אשר משיגה אינה שופטת את עצמה אינה מקשה על עצמה. "
תוחמים – "…ישנן תיחומים מתחמים בין מה שמתחיל להתייצב לבין מה שאינו מאפשר התייצבות.."
ממשכים – נפלת? קומי !
פשוטו כמשמעו – מקבלים בענווה את הירידה ומסכימים לה, ו מגדרים אותה בגדר – תוחמים אותה וממשיכים בדרך.
זמן הקבלה וההסכמה – זה הזמן בו אנו קרובים ביותר למשאבים הפנימיים ולתעצומות הנפש, הגלומים בנו – לחולל שינוי של ממש. הסכמה למה שאין בי ברגע מסוים בזמן היא, היא מראה ומחזקת את מה שכן נבנה עד כה. עלינו להבין, שאין לנו שליטה על המעידות והחריגות בדרך השינוי, שכן הן חלק נורמלי וטבעי מתנועת החיים. יש להם מקום ותפקיד בכל מהלך שנבצע ולכן עלינו להסכים להן ללא נוקשות ודריכות. אי אפשר להיות בעלייה כל הזמן ולהצליח תמיד. אנו מבינים שבתור בוגרים אנו לא יכולים תמיד ובכל מצב למלא את הרצונות שלנו, בניגוד לילד/ה שחייב/ת למלא את כל משאלות הלב, תמיד, כמו בזמן השהייה ברחם, ששם החסר התמלא כל הזמן.
התמסרות לירידה תפתח בנו תחושה מחודשת של לקיחת אחריות על הבחירות שלנו. היא תפתח את לבנו, למה שקורה, ותטפח בנו יכולות מחודשות להמשך. במצב זה אנו הכי קרובים למשאבים הפנימיים ולתעצומות הנפש הגלומים בנו – לחולל שינוי של ממש.
השלב הבא, הוא התיחום – ( גידור הירידה במקום מסוים במערכת) שיוצר הפרדה בין החלק החזק שבי לבין החלק שנחלש בי ברגע מסוים בזמן שהוא מיותר לקיום שלי ולתהליך השינוי.
"כדי להעמיד הבחנות בין חלק זה במתרחש בו, לבין חלק זה והמתרחש בו."
"יש גם קושי קטן או חלקים שאינם מאפשרים השלמתו הנמשכת, למרות שנמשך במה שמבוסס בו, וכאן ישנן הפרדות מתחומים מעמיקים כדי להבהיר ההבנה למתרחש. "
שאנו תוחמים חלק קשה, הוא כבר נגד ענינו, אנו כבר יכולים לצפות בו דרך החלק החזק שקיים בנו. כאן, אנו מגדירים את הנסיגה ואת התחושות, הנלוות אליה, נותנים להם שם, שוהים בהן מעט, מגדרים אותן בגדר רק במקום מסוים במערכת שלנו. באופן זה אנו מפרידים את החלק, שנחלש בי מהחלק החזק, שמתקדם כל הזמן. תמיד יש התקדמות במערכת, גם אם אין תוצאה מוחשית שנראית לעין. התיחום מאפשר להבין שחרף החולשה שעלתה בנו , עדיין יש בי חלק חזק, שהוא העיקר, והוא עדיין על מקומו, עומד שריר וקיים. כך החלק שנחלש לא ישתלט על כל המערכת ויביא ליאוש לתסכול ולנטישת התהליך.
"…ישנו סדר שיקרא סדר, וישנה הבנה למבנה, ומשקף המתרחש כולו והפרדתו ממיותר שבו ברגע שיש הבנה לניתן…"
לסיום אביא דוגמא מדברי אחד ממטופלי, כאשר עלה נושא הנסיגה :
"זה בדיוק מה שהמפקד בצבא אמר בזמן תרגול הניווט – אם תעית בניווט, תעצור לרגע, תבין שרק טעית לרגע, ותמשיך הלאה."
מאחלת לכולנו שנמשיך הלאה ושנצליח ליצור שינויים בהרגלי האכילה עד שיהפכו לטבע שלנו.
ונזכור תמיד שאחרי המעידה תמיד יש רגע חדש.