רעב הוא מנגנון ביולוגי שתפקידו להבטיח צריכת מזון, על-מנת לקיים גוף בריא וחיוני. אנו אוכלים, כדי להשביעו. לעומתו, אכילה רגשית אינה באה מרעב אמתי, והיא תולדה של גחמות הנפש, המניעות אותנו לאכול ללא קשר למנגנון טבעי זה. זוהי אכילה הבאה לספק את התשוקות והיצרים וגורמת להשמנה, התמכרויות, בעיות רגשיות ומגוון רחב של ליקויי בריאות.

נולדנו עם מנגנון רעב ושובע פשוט ומדויק. כשרעבים – אוכלים, כשבעים – מפסיקים. ניתן להיווכח בכך באופן האכילה של תינוקות בני יומם: כאשר הם רעבים, הם תובעים את מזונם בזעקה רמה. כאשר הם שבעים, הם נינוחים ומסופקים ומסרבים לינוק מעבר לצרכיהם הפיזיולוגים. 

״לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, וישתה אלא כשהוא צמא״ – הרמב"ם

אך נולדנו עם נפש, שבה יצרים עזים. במשך הזמן ובשל נסיבות החיים, המנגנון הטבעי של הרעב והשובע נחלש, אנו נכנעים לתאוות ואוכלים מסיבות לא נכונות, ומזון לא נכון. אכילה זו, אינה מקושרת לתכליתה.

נבחן סיטואציות של אכילה:

  • באירועים חברתיים/משפחתיים. אז אנו מצייתים לנורמות החברתיות והמשפחתיות

  • אנו שבויים בתבנית לפיה צריך לאכול שלוש פעמים ביום

  • אנו אוכלים על מנת להשקיט תחושות גוף לא נעימות, שאנו מפרשים כסימנים של רעב, כגון: קרקורי בטן, סחרחורת, חולשה זמנית, חוסר ריכוז, ירידה ברמת האנרגיה, כאב ראש ועוד. למעשה, התחושות הללו הינן תוצאה של פעולות הגוף בסילוק הרעלים. הם אינם איתותים של רעב אמיתי

  • אנו אוכלים כשאנחנו שמחים/עצובים/נכשלים/מצליחים/מוערכים/מושפלים/ ביחד/לבד/עסוקים/משועממים וכדומה

כאשר אנו חשים שחסר לנו דבר מה לא ברור, זהו זמן שבו צפה בנו תחושת געגוע למשהו רחוק, בלתי מושג, שאירע בעבר (או לא אירע) ונעלם, אך נשאר חקוק בנו, כזיכרון רחוק ומעורפל. ה'משהו' הזה, נטמע בחוויה שלנו ויוצר רצון כמיהתי לשחזר את אותה החוויה שוב (הרב קוק בספרו "אורות התשובה" כותב, שזהו געגוע בלתי מודע הגנוז בנפשנו, למנוחת הדעת ולמנוחת הנפש).

במצבים כגון אלה, החוויה הרגשית הטובה או הקשה, החלל הריק, הגעגוע – הם אלו המבקשים לאכול, ולא הגוף הפיזי. תנודות הנפש הללו, מעוררות את התאוות והיצרים ונוצרת תחושה של רעב מדומה, שקרי. אז אנו נכנעים ואוכלים לשם התענוג וההנאה בלבד, ללא כל קשר לתכלית האכילה.

אכילה זו, הנובעת מתאוות היצרים, מעניקה תענוג וסיפוק מיידים ונותנת, כביכול, מענה מידי למצוקות הרגשיות. אך לאחר מכן, היא תובעת את מחירה הכבד. כשם שהרעב אינו רעב אמתי, כך גם ההנאה המתקבלת כאן אינה הנאה אמתית. זוהי הנאה שקרית ואשלייתית.

אכילה כזו גורמת לעלייה דרסטית של רמת הסוכר בדם וגורמת לייצור חומרים (הורמונים) אשר אחראים על הרגשה טובה ומצב רוח טוב. לזמן מוגבל, מצב הרוח מרומם, הרגשה הגופנית טובה, אנו מלאי סיפוק, האנרגיה שלנו גבוהה יותר, רמת הריכוז עולה וכו'. אך כעבור שעתיים בערך, לאחר צניחת רמת הסוכר בדם, שוב צצות ועולות הסיבות, שבגללן נכנענו לאכילה תאוותנית זו. אך הפעם, עם חלל, קושי וכאב גדול יותר מקודמו, בתוספת הלקאה עצמית. הביקורת שאנו מפנים כלפי עצמנו מחלישה אותנו, ומעלה בנו ספק לגבי היכולת שלנו לבצע שינוי בהרגלי האכילה.

"מרווה צמאנו ויוצר צימאון אחר" – הרמב"ם

המורה הרוחנית ימימה אביטל אומרת

"נאמר, שיש תפיסה דמיונית ותפיסה אמיתית ממשית – תפיסה דמיונית שקרית, שאת/ה משתכנע/ת מזה הנדמה"

אנו מספקים תאווה אחת, אך יוצרים תאווה אחרת. כך, הגוף והנפש לעולם לא יודעים שובע ונחת. כמו לכבות דלק עם בנזין… זוהי אשליה – שאם נאכל מה שאנו רוצים בזמן שאנו רוצים – נזכה למנוחת הגוף ושלוות הנפש. אנו הולכים שבי אחר הדמיון הזה, המתעתע בנו, מחליש את הגוף ומגביר את הרגשות השליליים.

הנאה אמתית נוצרת, כאשר אנו מניחים למנגנון הרעב והשובע לנווט אותנו. אז מדייקים את צרכי הגוף בזמנים, כמויות וסוגי המזון התואמים את המבנה הפיזיולוגי שלו, ומעניקים לנו חיות ובריאות גופנית ונפשית.

"השמחה באה מאמת, ואז המנוחה גם היא חוזרת לגופך" – ימימה

הלב הופך לשמח יותר כאשר הוא קשור לאמת, ולא לדמיון ולאשליה. זה מה שמביא  את הגוף למנוחתו ואת הנפש לשלוותה. כאשר תאוות היצרים משמשת לנו מניע לאכילה, אנו נמשכים למאכלים המזיקים ביותר לגוף ולנפש. הם לא עומדים בקריטריונים של התזונה הטבעית לגוף ולנפש האדם. למשל: מאכלים המכילים סוכרים מזוקקים, שומנים רוויים, חומרים מעוררים וממריצים, חומרי טעם וריח מלאכותיים ותבלינים חזקים, המגרים את פקעיות הטעם, חומרים משמרים ועוד.    

המאכלים הללו הופכים לחומרים רעילים ולא לחומרי הזנה. הם כמו יתר הרעלים אשר חודרים לגוף מהסביבה החיצונית, הן בשל איכותם הירודה והן בשל העיתוי הלא מתאים. שכן רק במצב של רעב אמיתי הגוף ערוך לקלוט, לעבד ולעכל את המזון. וכאילו לא די לו לגוף עם כמות הרעלים העצומה שכבר צבורה בו, עתה חודרים אליו רעלים נוספים. הרעלים הללו מפריעים לכל תפקודי הגוף, מחלישים אותו ואת מערכת ההגנה בפני מחלות – המערכת החיסונית. רעלים אלה, מהווים את הגורמים הראשיים להשמנת יתר ולמחוללי המחלות הראשיים.

כפי שציון, הגוף שלנו בנוי הן ממנגנון טבעי פשוט ומדויק של רעב ושובע, אך גם מתאוות ותשוקות. למעשה, אנו נושאים את אותם יצרים ותאוות כמו הבהמות.

                " … ועיר פרא אדם יולד … " איוב פרק יא פסוק  יא

לפי זה, אנו כמו חמור הבר שלא ניתן לאילוף ולכן כולנו מועדים להיכנע ליצרים.

            "…אין צדיק בארץ, שרק יעשה טוב  ולא יחטא …"  קוהלת כ ז     

ועכשיו, שאלת השאלות. מה עושים?

"אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש" … חז"ל

לפי זה, בכוחו של הלימוד להרבות באדם את הטוב ואת האמת. כאשר יצרך גובר עליך ופוגע בך, עליך לגשת לבית המדרש וללמוד דרך חיים שיטתית, שתעלה אותך על הדרך הנכונה. ולעניינו, כאשר התאווה והיצרים מושכים אותנו לאכול את האוכל הלא נכון, ומהסיבות הלא הנכונות, נמשוך אותם ללימוד.

והנה אנכי, מושכת אתכם, קוראים יקרים, לבית מדרשה של ימימה אביטל זצ"ל – פיתוח חשיבה הכרתית.

אחד מכלי הלימוד של ימימה, הוא קבלה עצמית. משמע, לקבל את עצמנו כפי שאנו על כל מעלותינו, חסרונותינו ועם כל מה שעולה בנפשנו ובגופנו ברגע בזמן. זה אומר לקבל ולהכיל את כל תנודות הנפש, המפרות את האיזון. כולנו חווים מצבים משתנים, עליות וירידות. פעם אנו חזקים ופעם חלשים, פעם פוחדים ופעם אמיצים, מדייקים לא מדייקים וכו' – זוהי תנועת החיים. בלתי אפשרי להיות במצב סטטי כל הזמן. לקבל את הפרת האיזון זה למעשה, איזון אמיתי.  

" …לא תמיד יש למצוא מחשבה במידה או רגש בלתי משתנה, כי יש מצבים משתנים בכל אדם…" ימימה

וכך גם בנוגע לצורת האכילה. כאמור, יש בנו גם מנגנון טבעי ומדויק של רעב ושובע וגם יצרים ותאוות, המפתים אותנו לאכול רק לשם הנאה וסיפוק היצר. כך נבראנו, היצרים והתאוות הם חלק מאתנו, וגם להם תפקיד ותכלית. אי אפשר לקבל אחד ולדחות את השני.

הניסיון להתנגד לתאווה לאוכל לא בריא ולא נחוץ, גורם לנו לבזבז כוחות רבים ואנו עלולים לקבל תוצאה הפוכה ולהעצים את התאווה. ככל שנתרחק ממנה, כך היא תגדל. כמו צל, שגדל ככל שאנו מתרחקים ממנו, וככל שמתקרבים אליו כך הוא קטן – כך קבלת התאווה תשמש עבורנו מעין רפסודה, שתישא אותנו לחוף מבטחים בים הסוער.

"…במצב של חוסר איזון זמני, לקבל את המציאות, כמו שהיא, לא לשנותה ברצון כמיהתי…" ימימה

מנגנון התאווה פועל כך: כשמניחים לה לשהות בנו, בהתחלה היא מתגברת, מגיעה לשיאה, ואז לאט לאט מתפוגגת מאליה. זה לא אומר שבנסיבות אחרות היא לא תופיע שוב. אך ככל שנקרב אותה, כך זמני הופעתה יתארכו ועוצמתה תפחת. זהו תיקון אמתי וזו התחזקות אמתית, המולידה התפתחות הכרתית לעבר, מה שקיים בנו.

ככול שנתקרב למנגנון הרעב והשובע האמתי ונניח לו לפעול- כך יתחזק. ממש כמו שמפעילים שריר על מנת לחזקו. גם הכלת התאווה מצריכה מאמץ לא קטן. יש החווים אותה כסבל, אך בכל מקרה, ה"סבל" הזה תמיד משתלם יותר- שכן ההנאה לטווח הקצר תביא לסבל לטווח הארוך ולהיפך. בכל מקרה, מי שלא מוכן "לסבול" סובל באמת.

איך יודעים שהתחזקתם? כאשר אתם נמצאים באותה סיטואציה שבעבר נכנעתם ליצרכם ואכלתם מכל הבא ליד – אך הפעם אתם ניצבים מולה חזקים ואיתנים יותר. והיה ואם לא הצלחתם גם בסיטואציה זו – אל תרימו יד – קבלו את עצמכם ביכולת שעמדה לרשותכם ומשם תמשיכו להתעצם.

"צריך לקבל את עצמך ולקבל את עצמך" – ימימה

לקבל את עצמי על כל מה שדרוש תיקון ולקבל גם את היכולת היחסית שלי לתקן.

פאנל נגישות