לא להכנע לדחף הזלילה

                               לעצור את הדחף לאכילה לא בריאה

כולנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו ועם הסובב אותנו כל הזמן, ובכל זאת, לא מעט פעמים במהלך היום פוקדים אותנו, רגשות קשים כגון: כעס, עצב, געגוע, חוסר אונים, קנאה,תסכול, היסוס, שעמום, אי שביעות רצון, ואז אנו נחלשים. הרגשות הללו, הינם תוצאה של תנודות הנפש העולות ויורדות – ואז אנו פעם רועשים וגועשים ופעם שלווים ונינוחים, בדומה לתופעות המתרחשות בטבע שאינן סטטיות - כמו: גאות ושפל, אור וחושך, קור וחום.

הנטייה הטבעית היא להתנגד למצבי הרוח הללו, בגלל השאיפה שלנו להיות ולהראות מושלמים, יציבים ומאוזנים. לכן, אנו מנסים להעלים, להסתיר או לטשטש אותם, כך, שמרבית האנרגיה שלנו מנותבת למלחמה ברגשות הקשים, באופן לא נותרת לנו די אנרגיה לתת להם מענה אמיתי.

ההתנגדות לתהפוכות הנפש הללו, יוצרת מאבק פנימי שיכול לעורר תחושה, הדומה מאד לתחושה של רעב, ואז תאוות האכילה גואה והחשק לאכול מאכלים שאינם טבעיים ואינם נכונים לגוף שלנו, ( פיצה, גלידה,מתוקים, מאפים, פחמימות ריקות ועוד...) מתעורר ומציף, ואז אנו זוללים מכל הבא ליד. האכילה עצמה ותחושת הסיפוק שהיא מביאה גורמת לנו להרגיש טוב יותר - אנו מרגישים שמחים וחזקים יותר. אך למעשה זו אינה שמחה אמתית ואינה התחזקות אמיתית - זו רק אשליה של שמחה ואשליה של התחזקות. אכילה כזו הינה אך בבחינת מאלחש אשר מכסה את מה שמתרחש בתוכנו.

לאחר זמן קצר יחסית, אנו מוצאים את עצמנו במצב קשה יותר מאשר היינו לפני האכילה ובתוספת של רגשות אשם והלקאה עצמית, ואז - שוב אוכלים, "מתחזקים" נחלשים וחוזר חלילה. כך אנו יוצרים הרגל קבוע שהופך לטבע שני שלנו. הרגל מזיק זה, סולל נתיב הנחקק במוח, ואנו מוכתבים לצעוד בו באופן אוטומטי – אנו לכודים בו, ויוצרים אמונה שגויה של חוסר מסוגלות וחוסר יכולת לשנות אותו.

התוצאה העגומה היא שגם לא נתנו מענה אמיתי למצבי הרוח, ובנוסף פגענו בבריאות הגוף, הגברנו את הסיכוי ללקות במחלות וזיהומים וגרמנו לעלייה נוספת במשקל.

             הבשורה הטובה היא, שאכן ניתן לשנות ואף לעקור הרגל זה מן השורש.

                          חודש זה, חודש אלול פותח בפנינו את האפשרות לשנות אותו.

חודש אלול מהווה מעין חיץ בין השנה שחלפה לבין השנה שתבוא אחריה. הוא מפריד בין הזמנים. מפריד את המעשים וההרגלים שהיו לבין אלה שיבואו, באופן בו, כל מה שהיה בעבר, הנו בבחינת לא היה, נמחק ואינו קיים יותר ואז נפתח בפנינו צוהר של תקווה ואופטימיות, שכל המשגים של השנה שחלפה, ( ושל השנים שחלפו) לא חייב ללכת אתנו הלאה. ניתנת לנו עתה, אפשרות לצאת מתוך נקודת זינוק חדשה לחלוטין ולסלול במוח נתיב חדש של הרגלים חדשים ומחודשים שיהפכו לטבע שני שלנו.

               ימימה דצ"ל – המורה הרוחנית   לפיתוח חשיבה הכרתית אומרת:

לקרוא עוד על ימימה לחצו כאן

                                       "הנה שוגה והנה מתקנת"IMG 20190829 WA0002

משמע שהמעבר בין הזמן בו אנו שוגים לבין זמן התיקון יכול להיות מהיר ומיידי - כהרף עין.

   

              

                   "אותו רגש שאנו שוכח כאב ובאלול יכולה להשתחרר מאחיזתה"

גם אם אנו נושאים כאב עמוק משנים, שקשה לנו מאד להשתחרר ממנו – באלול השחרור יכול להתאפשר.

ימימה מציעה כלי נוסף, שיכול לשמש ככלי אופרטיבי בבואנו לשנות הרגלים, כלי זה נקרא בשפתה התקרבות.

הכוונה להתקרבות לעצמנו ולהסכמה עם מי שאנחנו על כל המרוכבות שבנו. על המעלות, על החסרונות והחולשות. כאשר אנו מסכימים למי שאנו בכל רגע נתון אנו מאד קרובים לעצמנו.

זה אומר, שכאשר עולה בנו רגש של כעס, כאב, דחייה, תסכול, חוסר אונים, דיכאון להסכים לו, לקבל אותו ולקבל את עצמנו איתו ללא שיפוט, התנגדות ומאבק. עצם הקבלה, תיתן מענה לירידת הנפש, שלא היה זמין קודם. האנרגיה שהופנתה לדחיית הרגש הקשה תופנה ותתועל לטיפול נכון בו. תהליך זה יתרחש מאליו. אנו רק צרכים לצאת מנקודת הנחה שאנו ראויים, מסוגלים ובעלי ערך כפי שאנו בכל רגע בזמן, גם שאנו שלווים ושמחים וגם כאשר סוערים ומדוכאים. להבין שערך הקיום שלנו הנו אבסולוטי ואינו מותנה.

             התקרבות לעצמנו תייצר תוכנה חדשה – מציאות חדשה ומחודשת.

שימו לב איזה חלק שבנו מקבל ? הלוא הוא, החלק החזק, היציב, הטוב והמאוזן, שהוא המרכיב העיקרי של המערכת ממנה אנו בנויים. עצם השימוש בו, מחזק ומייצב את המערכת, בדיוק כמו שמחזקים שריר על ידי הפעלתו. בנוסף, החלק החזק מתחם את הרגש הקשה במקום מסוים ואינו מאפשר לו להשתלט עלינו, ואז.... אין לנו כבר למה להתנגד, עם מי להאבק ואת מה להדחיק ולהסתיר – יש שקט במערכת.

                           ואז הדחף לתאוות האכילה והזלילה פשוט לא יעלה !

ימימה

"חודש אלול כנקודת זמן מאד מרוכזת, אוספת לתוכה את הקשר בין שמיים וארץ, זאת אומרת: הכול קרוב אלינו, אנחנו גם קרובות יותר לעצמנו, למשפחתנו, לסביבתנו, כל כולך קרובה לעצמך. יש בזה את המילה התמקדות, אסופה, לא רחוקה מעצמה, קרובה לעצמה, קרובה להבנתה..."

          מכאן, שזה הזמן והעת להתקרב ולהתקרב אל עצמנו, אל האחר ואל הסובב אותנו.

ולסיכום

בזמן ההתרחשות עצמה כאשר אנו מתפתים וכבר נמצאים בתוך האכילה - אין מה עשות אך לפני ואחרי יש מה לעשות – לקבל את הרגש הקשה שיצר אות הדחף ולקבל שלא עמדנו בפיתוי לאכול – ומשם תבוא הגאולה.          

נ.ב ישנם גם מצבים שבהם מצליחים להתגבר על הדחף לאכול בזמנים של מצוקה. זו תוצאה מבורכת, אך חלקית משום שעדיין לא בנינו כלי שלא יצור את הדחף הזה.